כלכלה מעגלית. כל מוצר יכול לשמש אחרים, בהנחה שהוא יגיע אליהם. אפשר לקדם מערכת תיוג בAI, שתשלוט במוצרים האלו ותספק אותם לכל דורש, תוך הפחתת יוקר המחיה, העצמת החיים שלנו, פינוי זבל לא נחוץ וסביבת מגורים נקייה יותר.
התפקיד של הממשלה בהגמשת הפרוצדרות, וידוא שהסיכונים מטופלים- רישיונות וביטוחים, והסדרה של הסכמים מדינתיים תומכים. בעוד שכיום 'צוואר הבקבוק' לפתרון מצוקות האזרח הוא המגזר הממשלתי, החזון הוא להגיע למצב בו הממשלה מגיבה מהר יותר לצרכי האזרח מאשר החברות העסקיות, באמצעות כוח אדם מוכשר, מערכות AI מתקדמות, ופיקוח וביקורת המנפים שגיאות ותקלות ומרתיעים עבריינות. כדוגמה, צריך לקחת את השוק הסיטוני החקלאי של ליסבון- בו החקלאים פוגשים סוחרי ומוכרים את התוצרת ללא פערי תיווך, בצורה יעילה המוזילה את המוצרים לצרכן. בישראל, בגלל הגודל הקטן שלה, יש הזדמנות לבנות מערך טכנולוגי של שיווק המותאם בדיוק לדרישת הצרכנים באזור מסוים, תוך חיסכון בהיצע עודף, עלויות אחסנה ושינוע. חשבו על שירות משלוחים הלומד את הרגלי הקניות שלנו, אוגם את הביקושים ומספק את רוב מה שאנחנו צריכים, בדיוק בזמן. לממשלה תפקיד חשוב במיוחד, הובלה באבטחת המידע. על הממשלה להשקיע מאמצים ולהפנות לשם את המוכשרים ביותר, כדי לאפשר הובלה בטוחה של המשק לתוך עידן המידע. למדינה גם כן האחריות להתקשר בהסכמים עם מדינות האזור, לשם ייצוא התוצרת הישראלית, משיכת השקעות כולל הנפקת אגרות חוב, והשגת חומרי הגלם והטכנולוגיות הדרושות.
מהאדמה אל ההייטק.
החקלאים הם יצרני המזון שלנו. ייבוא אגריסיבי מחו"ל הוא בעצם הודאה בכישלון של הארץ הטובה שלנו לספק לנו את המזון. לישראל יש משאבי קרקע בלתי מנוצלים באזור הנגב. הגיע הזמן לזרוע את כל השדות האפשריים. במקביל, יש למסור באופן הדרגתי את סמכות ההחלטה על הקרקעות מידי הממשל המרכזי אל מוסדות ממשל מקומיים, שיטפחו את בעלי החיים, ייטעו עצים וגנים וייפו את הארץ.
התעשיה הכבדה של ישראל גם כן צריכה להתפתח. יש לנו מוח עסקי וכישרון קליטה לשיפור תהליכי ייצור, ואנו ממוקמים באזור סחר עולמי חריג בו עוברים עשרות אחוזים מהמוצרי והחומרים בעולם. עלינו לייבא חומרי גלם ולהכין מוצרים ישראליים שיהיו חכמים ויתיאמו לאורח החיים העתידני. לבנות מפעלים ורסטיליים ואוטונומיים לייצור מכונות חדשות ולעיבוד ומיחזור חומרי גלם. התעשיה הישראלית תהיה שם נרדף למוצרים מוצקים ועמידים, חכמים ומותאמים, ההפך מהמוצר המתכלה וה'מספיק בקושי' הסיני – מוצרים ישראליים שיאזנו בין איכות עילית למחיר משתלם. נהיה שקטים שהתחזוקה של כלי הרכב, מכשירי התקשורת, מכונות הייצור והלבוש שלנו- כולם עונים בצורה מלאה על הצרכים שלנו, לאורך זמן.
ההיבט התרבותי. הקפיטליזם נועד לאפשר רווחה חומרית, בימינו התוספת של הרווחה הפכה לשולית. מה ההבדל המהותי בין IPHONE 16 ל-17? האם מנת פסטה ב50 ש"ח כל כך שונה מזו ב90 ש"ח? החברה הישראלית צריכה לחרוט כערך עליון את אהבת הזולת. לפני רכב חדש, לסייע לחלשים לגור בבית בטיחותי, להינצל מהקור ומהרעב ולקבל חינוך שבונה חברה פורה ומוסרית יותר.
דיור ותעסוקה. בית, בית ספר ומקום עבודה הם מרבית החיים שלנו. בשביל לקיים חיים טובים יותר, עם פחות פקקים וחיובי משכנתא, אנחנו צריכים לעשות מהפכה. להתרחב לאזורים חדשים במדינה ולהקים שם מוסדות חינוך ברמה גבוהה. לבנות ערים עצמאיות שיתמכו בפריסה היקפית של יישובים מכל הסוגים, ויעניקו לנו אפשרות לחיות בהתאם לרצוננו. הערים ישמשו כמוקדי התעסוקה, השירותים המיוחדים ומסופי התחבורה הציבורית, והיישובים יתמכו בחיים שלווים, קהילתיים ומחוברים לטבע.
שוק העבודה הישראלי צריך לגדול, ולהשתפר. כדי לחסוך שנים ותסכולים במסדרונות האקדמיה עבור אלו שמתקשים בכך או סולדים מהסגנון, ישראל צריכה לתת כבוד לכל העבודות. נרסן את 'מעגל ההסלמה' של אינפלציית התארים- ונעודד אזרחים לפנות לעוד תחומים ותעשיות, ובכך ניצור מקומות עבודה חדשים, נגדיל את הפריון וניטיב לעולם. במקביל, נעשה שינוי ערכי. עלינו לקדם תרבות המכירה לא רק בממד התוצאה, המשכורת המשולמת בעד הערך שיצרנו, אלא באופן התרומה, עשייה איכותית, וכזו המתאימה לכישורים שלנו. עם האצת ה AI, העבודות הטכנולוגיות נעלמות וכך יש לנו הזדמנות להוקיר את העבודות האנושיות, המצריכות מגע עם אנשים והכוללות שימת לב, אדיבות ומקצועיות.
תחבורה אנושית. מערכי התחבורה והקווים הקיימים כיום יעילים למדי, אלא שגם בהם ניתן להשתפר על ידי מיזוג מסופים ואמצעי קישור בין מסופים, ניהול הידע כך שניתן לספק שירותי תחבורה רציפים, ללא תלות בלוחות זמנים שרירותיים. החל ממכוניות אוטונומיות, רכבים שיתופיים וכלי רכב עירוניים האזרח הישראלי יוכל להיות בטוח שיגיע במהירות כמעט זהה ליעדו גם בשימוש בתחבורה הלאומית. בכך נפחית את זיהום האוויר, את העלויות האדירות של תחזוקת הרכבים ואת מצוקת החניה. ברובד תרבותי, תשרור שלווה בה נרגיש שיש לנו את החופש לנוע ואת הודאות שנגיע.
לסיום, הרכיב הצה"לי. שיקוף עלות הציוד המסופק ע"י צה"ל ללוחמים, ועריכת מבחני השוואה בין חיילים ויחידות דומות יאפשר תחרות בריאה על תואר 'החייל השווה ביותר'- אלו שחסכו למדינה את מרב המשאבים. גם בנוגע לניהול הציוד, יש לאחסנו במרכזים מבוססים ניהול דיגיטלי ובעלי כושר שינוע, אשר ימנע בזבוז של המלאי והפחתת התקורה. מבחינת המזון, מטבע הצבא שיש חובה עליונה להאכיל את החייל ולשמור על כשירותו, לצד אי הוודאות הכרוכה במציאות הביטחונית, כך שככל הנראה צריך להתמקד במוצרי מזון נשמרים, בהפניית עודפים לשווקים אזרחיים תוך שמירה על בריאות המזון ולהמשיך בייעול ניהול המידע בדבר מיקומי הכוחות וכמותם.
